על צל מוות

'צל מוות' - ובחרת בחיים.

(אני מעדיף לכתוב על אהבה, אך איך נדע אהבה מבלי לנצח את הכוחות שמונעים את היותה)

המפגש החוזר ונשנה עם מוות ואכזריות מעורר את יצר המוות ומביא איתו את עננת ה'צל מוות'.

'צל מוות' זה אחד המושגים המסתוריים, הנעלמים והנוראיים אשר נחקרו בדרכי לעומק.

פעם כתבתי "צל מוות מופיע, מנופף במורשתו ללא מאמץ".

מורשתו של ה'צל מוות' היא חוויית המוות בעודך בחיים. אחת החוויות הקשות ביותר.

המפגש הפנימי עם ה'צל מוות' הוא מפגש המעורר אימה ושיתוק - אין לאן לפנות, אין אור בקצה המנהרה.

בכוחו של ה'צל מוות' לבטל את כל היש בלי למצמץ ולהשאיר אותנו המומים ומפוחדים.

הניסיון למצוא תשובות בזמן כזה ולתת הסברים הגיוניים למה שההיגיון לא יכול להכיל - מתעתע. התעתוע יוצר חוסר סדר מחשבתי ומרחיק אותנו מהנוכחות העצמית.

צל מוות כעננה של אפילה החונקת את החיות בגוף ואת ראיית הטוב, נשען על 'זכרון הפרידה'.

'זכרון הפרידה' שגם הוא מושג שנחקר ונכתב במשך שנים רבות, הוא הזכרון מהזמן בו נפרדנו מעצמנו בעקבות טראומה.

הפרידה מעצמי כמוה כפרידה מהחיים כמשהו טוב ובתוכה יש תחושת אובדן העטופה בחוסר רצון לחיות וחוסר אמון.

הדרך היחידה להתמודד עם ה'צל מוות' היא להיכנע. ואומר, לתת לעננת האפילה לגיטמציה מלאה ולפגוש אותה בגוף לעומק על אף האיום.

האפשרות הזאת מחייבת אותנו לגבורה - לנוכחות אמיצה, מבט נחוש ואמון בלתי מתפשר בהנני מבלי להזדהות עם המחשבות. ואז ברגע מסויים תתעורר תנועה של רגש מתוך הגוף ואותו נסכים לפגוש בתשומת לב מלאה גם אם זה כואב או מפחיד - עד שאור ההוויה יפציע מתוכנו ויפוגג את עננת ה'צל מוות'.

ובחרת בחיים.