על סליחה ואהבה

האם סלחת לאהבה ?

הלוא ידעת אהובי כי אתה הבן האובד,

הלוא ידעת אהובתי כי את הבת האובדת.

הלוא ידעתם אהוביי כי אתם הם האובדים.

הלא ידעתם/ן את ההבטחה כי לעולם לא תחדול האהבה לבקש את אשר אבד לה.

זרועותיה הארוכות תישלחנה אל עבר כל ים, תהום או פסגה. קרניה המאירות יחדרו כל מכשול מחשכים אשר נוצר בשכחת תפארתה.

מילותיה בקול דממה דקה יפלחו את רעמי הפחד כברק.

הזמן תחת כנפי כמיהתה יתנפץ לרסיסי אין זמן ורגע אחד יהיה למים חיים המרווים את האובדים באבדונם בחום המדבר.

ילדיי האהבה אנו כמהים לשוב ולהיות את שאנחנו, את שהיינו בחלום השמש התמידית, שמחייה את הקיים ללא הפרדה ביני לבינך.

כאב הלב האנושי כנהר דם שוצף את דרכו ובמעמקיו סלעי קיום שדינם נגזר בדממת פצעי העבר, ממתינים לגאולתם בסבלנות אין קץ.

קריעת הנשמה גזריה מתאחדים ביש,

אינם פוסקים להתאסף אל המקום בו האחד שותק ושאר הקולות יודעים את תפקידם כשחקני משנה בהוד היצירה הגדולה.

האם ביקשתם סליחה אתם האובדים ?

סלחה לכם האהבה עוד לפני שהסכימה להיות לכם לאם כל ילדיה.

האם סלחתם לאהבה שאינה מצאה אתכם ילדיה בזמן אובדנכם בתהום חשכת היותה ?

האם עכשיו תסכימו להימצא ?

וידענו כי אהבתנו משותפת בחסדה ואף משותפת בדינה, וגבורתנו האובדים - המבקשים ללא מורא - היא הגביע הקדוש שיתמלא בחדוות המפגש ויהיה לנו להבטחה מחודשת כקשת המזכירה את יופיים של כל הצבעים כאחד. כאהבה.

מחול לי.

מחול לך.

מחול לה.