על חזון הנשמה

כמה יקר הרגע שבו נדמה כי הדרך נסגרת.

הרגע בו אנחנו כבר לא יודעים לאן ולמה.

הרגע בו כל ניסיון חיינו נראה לא רלבנטי.

זה הרגע.

הרגע בזמן בו מתבקש מאיתנו להתחבר לסדר אחר.

סדר יצירתי שמובל על ידי הקול העמוק ביותר.

הקול שנובע מהזכרון שנחקק בחזון הנשמה.

כשחזון הנשמה מתחיל להתעורר מתגלים בתוכנו כוחות שלא ידענו על קיומם, כוחות שמתגשמים רק כאשר הולך הדרך קשוב ונכון להיות בשרות של משהו יותר מסתורי וגדול.

המפגש עם תכנים שקשורים לחזון הנשמה יוצר נתיבים בהם ניתן לחבר בין היסוד הרוחני כטביעת נשמתנו הייחודית לבין היסוד האדמתי כעשייה המגשימה את עצמה במציאות.

הדרך האישית נפתחת אל מחוזות הוויה ששומרים ומכוונים, מתגלים ונעלמים ולאט לאט מובילים אותנו אל מחוז חפצנו העמוק ביותר.

המקום המתממש בתוכנו והמקום אליו אנחנו הולכים אינו נפרד מהיצירה הגדולה, ובתוכה המקום הייחודי שלנו בעולם, המקום בו כל מה שאנחנו, מתהווה לידי ביטוי ממשי ויצירתי.

כמה נפלאה הדרך המחוברת לחזון הנשמה, כמה יודעת היא ללא מילים את אשר מבקש להיות האוצר האנושי-רוחני שלנו - מתנתו היקרה לעצמנו ולעולם.

נפלה בחלקי הזכות להיות חלק מדרך זו, דרך בה זכות וחסד אינם נפרדים, דרך בה רצוני האישי אינו שונה מכמיהת נשמתי, דרך בה הנתינה והקבלה אחד הם.